אף פעם לא הייתי בערב משחקי קופסא

Noy Shavit
8 בפבר׳ 2020
זמן קריאה 7 דקות

עודכן: 22 בספט׳ 2021

פיפוש הזה

הכל התחיל כשפיפוש חבר של אחותי שאל אותי אם הבלוג שלי זה ירחון ומתי כבר יהיה הפוסט הבא. אמרתי לו שאני מצטערת אבל אני צריכה חומרים והגיע הזמן שגם הוא יתגייס קצת למאמץ המשפחתי וייתן לי רעיונות. Be carful what you wish for כי בדיוק בראשון הקרוב יש ערב משחקי קופסא בתל אביב ואת מצטרפת.

אז מה זה ערב משחקי קופסא?

אני דמיינתי את זה כמו יום כיפור בבית של ההורים שלי אבל עם מלא אוכל ושתייה ובלי המכת ברק שתחשמל אותי אם בטעות אדליק את האור בשירותים. אז אמרתי סבבה, נבוא. מה כבר יכול להיות. אני דווקא אוהבת את יום כיפור. אבל עצרו. יש בעיה אחת -

אני שונאת משחקי קופסא

למה?

1. כי אני נורא תחרותית. הכי תחרותית שיש. ואצלי זה עובד ככה: או שאני מנצחת או שאני בכלל לא משחקת. כן, אם יש סיכוי שלא אנצח אני בכלל לא אנסה. למה להתאכזב.

2. יש שם יותר מידי עניין של מזל- עכשיו מבחינתי להיות ברת מזל זה שהילדים שלי ישנו לילה שלם או שיתסנכרנו בניהם בשנ״צ של שישי בצהריים. חבל לי לבזבז את יתרת המזל שלי על משהו כמו משחקי קופסא.

3. יש המון משחקי אסטרטגיה שלוקחים שעות וצריך להבין לעומק - למי יש כוח ללמוד עכשיו מהלכים למשחקי קופסא. יש לי חיים: כביסה לקפל, כלים לשטוף, בלוג לכתוב. את הזמן הפנוי שלי למותרות אני מעדיפה לנצל בשביל לשתות קפה בטמרפטורת החדר מאשר לנסות עכשיו להבין איך משחקים משחק מסובך.

4. הם מעולים למפגשי חברים, אה מה מה… סוף סוף נפגשנו מספר חברים, הפכנו עולמות, הזמנו את הסבתא, שילמנו לבייביסטר, פינינו את הערב כדי לראות אנשים אהובים שאנחנו לא רואים על בסיס יומיומי, באמת נעצור עכשיו הכל בשביל משחק קופסא? איפה הלדבר? איפה הלאכול? איפה לעשות סלפי אשליה של הנה יש לנו חיים? אי אפשר אם כולם עכשיו עסוקים במשחק קופסא. וזה תמיד ארוך. וזה תמיד מביא לסכסוכים. ואני לא תמיד מנצחת. אז למה?

אבל בערב משחקי קופסא עוד לא הייתי. לכו תדעו אולי גם אהנה מזה.

וכך הגיע יום ראשון הגדול:

היום אני הולכת עם אחותי וחבר שלה לערב משחקי קופסא

(*כדי להקל על חייכם ועל חיי, מעתה והלאה בכל מקום בו אני כותבת ׳הילדים׳ הכוונה היא לאחותי ולחבר שלה).

זה התחיל מזה שכמעט ביטלתי להם כי הקטנים שלי שבבית, כי העייפות, כי הכאב ראש, כי החיים וכן הלאה. בסוף ראיתי את כמות הכלים בכיור וכמה שזה היה נראה כיף ומספק לשטוף אותם, החלטתי להתעלות על עצמי ולברוח מהבית. אבל רגע, אין לי מושג לאן אני הולכת…

כן, בסדר להאוונה קלאב ביגאל אלון את זה אני יודעת. אבל מה מחכה לי מעבר לדלת? אלוהים יודע. הלכתי לשם בלי שום ידע. מי הקהל? מה גילאי המשתתפים? איך אני מתכוננת? והכי חשוב - מה ללבוש? אין לי מושג!

פלאשבק:

בהוואנה קלאב כבר הייתי בעבר בחוויה שזכורה לי כטראמוטתית במיוחד: מסיבת חנוכה של מוטק׳ה. עכשיו תראו, אם המסיבה הזו הייתה רק לגולשי מוטק׳ה מצבי היה טוב. הם מכירים אותי, יודעים שאני מנהלת הקהילה שלהם, הם רואים בי ילדה שלהם, נכדה, אוזן קשבת וסיוע (כפרה עליהם). אבל לא כולם היו ממוטק׳ה - ופה הייתה הבעיה. אותם בליינים שלא מכירים את מוטק׳ה, גם לא הכירו אותי, וכך המסיבה החביבה של מוטק׳ה הפכה לסיוט. הפכתי בין רגע לטרף קל של אותם גברים שרק רצו לרקוד עם הצעירונת או לחילופין להזמין אותה לדרינק. כמו איילה בגוב אריות. כל הערב לא הרמתי את מבטי למעלה רק כדי חלילה לא ליצור קשר עין.

מה למדתי מהאירוע? שמאז בכל מסיבה שעשינו דאגתי לאבזר עצמי במיטב המרצ׳נדייז של מוטק׳ה (חולצה, כובע, תג שם, מטרייה ושאר אמצעי זיהוי) כדי שלרגע הבליינים האחרים לא יחשבו שבאתי לשם כדי למצוא אהבה. ויותר מזה - שאין גיל לשנוא מועדונים ואין גיל לשנוא בליינים. רוצים לרקוד איתי? תנו לי אסימון ואני מבטיחה שאתקשר אליכם ב-40 שנה בתקווה שהברכיים שלי עד אז לא יבגדו בי.

נכנסתי להוואנה קלאב הזכור לשמצה והנה - אני בערב משחקי קופסא! איך זה נראה? כמו ברית בשישי בצהריים באולם באזור תעשייה ביהוד. רק שכאן, באמצע השולחן במקום סלטים ובקבוקי קריסטל, יש משחק קופסא ומסביב לכל שולחן מלא מלא חנונים.

ממלכת החנונים

כן, ערב משחקי קופסא במבט ראשון נראה כמו סצינה מהסדרה המפץ הגדול. בכל שולחן יושב לו ׳שלדון׳ אחד שנראה שסוף סוף הוא מרגיש בבית. עכשיו אתם תגידו, מה את רוצה גם את חנונית, את אמורה להרגיש בנוח. אז לא חברים. יש לכם טעות במינוח. אני סאחית. הם חנונים. זה דומה, זה מזכיר אבל זה ממש לא אותו דבר. וכדי שחלילה לא תתבללו בין המונחים הכנתי לכם טבלה שמסבירה מה ההבדלים ביניהם:

סאחי l חנון

אוקיי ויתרתי על הטבלה. גם לסאחיות שלי יש גבולות. אבל בואו נגיד ככה, בסופו של דבר לחנונים כישורים חברתיים נחותים משלי, כישורי הטיפוח שלהם נחותים משלי וכנראה שבעתיד (וכבר עכשיו) הם ירוויחו כפול ומשולש ממני במשכורת. חנונים יקרים, אם זה לא קורה ואם המוח המפותח שלכם לא מביא אתכם בדרך הנכונה אל העושר, אני מציעה שתפסיקו את מה שאתם עושים, תתאפסו על עצמכם, ותרו על החנוניות ובואו להיות סאחים! נקבל אתכם בחום לקהילה.

אז אחרי שנכנסתי לממלכת החנונים, חיפשתי את הילדים. מצאתי אותם, זוג המגניבים האלה שבחוצפתם קוראים לי סאחית, מצויים עמוק עמוק בתוך משחק סוער על ציפורים. מה עושים בו? קונים ציפורים. סלחו לי על ההתנשאות אבל רק חנון אמיתי יהנה מדבר כזה. התיישבתי איתם ונסיתי להשתלב. ויתרתי. לא מפריעים לחנונים באמצע משחק קופסא, ויותר מזה- ממש, אבל ממש לא שואלים שאלות. הסתכלתי מסביב. לא, לא מצאתי את עצמי. כל השולחנות האחרים היו כבר עמוק בתוך במשחקי קופסא סוערים. להצטרף למשחק שכבר התחיל לא בא בחשבון. קמתי מהשולחן והלכתי לעשות סיבוב. אם יהיה לי מזל אולי אצליח למצוא שולחן שמשחקים בו טאקי. טאקי זה החיים. זה גם בערך המשחק היחיד שאני אוהבת. אהה וחתחתול. לא שמעתם על חתחתול? זה משחק נפלא שמלמדים ילדים בגן חובה. אני התאהבתי בו בתיכון, לקחתי אותו איתי לצבא, אני אוהבת אותו גם היום וכולי תקווה שביום שאגיע לבית אבות ישחקו איתי שם חתחתול ולא ברידג׳. עכשיו אני סוגרת לי חדר בבית אבות שמשחקים בו חתחתול. לצערי הרב טאקי וחתחתול לא היו שם. גם לא שום משחק אחר שאני מכירה. אוף. חזרתי לשולחן של הילדים.

ואז מישהו עבר בין השולחנות והציע לאנשים להצטרף למשחק. אחותי הכינה אותי שזה מה שיהיה, מי שבא רוצה לשחק, ואם אין לו עם מי הוא ילמד את המשחק. התלהבתי שאני הולכת סוף סוף לשחק, להצטרף לשולחן חדש, ללמוד משחק ואז - טורניר. רק לשחקנים עם ניסיון. לך אין ניסיון. תתייבשי עוד קצת על הספסל חמודה. כבר חשבתי ללכת הביתה ולוותר על המסיבת חנונים הזאת עד שסוף סוף הגיע הרגע - מלך הפרום הציע לי לרקוד איתו. טוב ראיתם יותר מידי סרטי נעורים אמריקאים. אז לא. אבל כן עבר בין השולחנות גיק חביב ושאל אם מישהו רוצה להצטרף למשחק. לא קלטתי את שהוא אמר את זה, גם לא קלטתי את שם המשחק אבל אחותי ישר התלהבה ואמרה - נוי לכי לכי את תאהבי את המשחק הזה (כנראה שהפרצוף האבוד שלי הפריע לה במשחק הציפורים). הלכתי אחרי הבחור והתיישבתי בשולחן. מסביב לשולחן היו אני, הבחור המגייס ועוד שתי בחורות חביבות.

מתחילים לשחק

מה משחקים? Coup

אחרי הסבר קצר של חוקי המשחק לכל יושבי השולחן, התחלנו. סיבוב ראשון ניסיון. אהבתי את זה שבמשחק הזה צריך לשקר כדי לנצח. הבעיה הייתה שכדי שהמשחק יתקדם מישהו צריך לחשוף את השקרנים. אז חשפתי את השקרנים וטעיתי. נפסלתי ראשונה. אאוץ׳. טוב נו. עוד סיבוב. בסיבוב השני כבר ניצחתי וזה היה נפלא. כבר דמיינתי איך מכריזים את שמי במיקרופון ואיך אני זוכה בטיסה לתאילנד. סיימתי לחלום בהקיץ ואז הצטרף אלינו לשולחן שחקן נוסף, ילד בן 21 (כן כן, אנשים בני 21 הם ילדים ממרום גילי). מרגע שהוא הצטרף הכל הפך להיות הרבה יותר מלחיץ. הבחור לקח את המשחק ברצינות שיא כאילו מדובר בניתוח מוח או מדע טילים וכל חריגה מהכללים, מהמשחק, או איזשהו סמול טוק זיכו את יושבי השולחן בנזיפה. וזה רבותיי תמציתו של החנון. רצינות שיא איפה שלא צריך רצינות, ואיפה? בתחומי עניין הזויים כמו משחקי קופסא וכעס שמתחילים קצת סמול טוק. מבחינתו מי שכאן בא לשחק! לא אוכלים, לא מפריעים, לא מקמטים את הקלפים ובטח ובטח לא מדברים. על שום דבר! אלא אם זה קשור למשחק. כשסוף סוף כבר הצלחנו להשחיל מילה ולהבין מי היושבים בשולחן, גיליתי שאחת השחקניות כותבת קוד, השני מתכנת, השלישית עובדת בחברת הייטק והילד בן 21 עכשיו עושה פסיכומטרי במטרה ללמוד מדעי המחשב. מזל שלא בודקים מנות משכל סביב השולחן כי אין לי ספק שהייתי מורידה את הממוצע. מצד שני, בלדבר, לחבר בין אנשים ולשעשע אותם במהלך המשחק- הייתי אלופה. היי חנונוש, נכון שאני לא קיבלתי 700 בפסיכומטרי, ונכון שאתה כנראה תרוויח כפול ממני, אבל השולחן הזה היה נראה כמו חדר מתים אם אני לא הייתי פה. בזכותי כולכם יודעים מה האחרים עושים בחיים ואף אחד מכם לא מבין מה אני עושה פה.

ואז החלפנו משחק- funemployed,

סוף סוף משחק קליל, מצחיק. אפס אסטרטגיה. אך ורק קסם אישי ודמיון פורה. וכמובן הילד בן ה-21 הצליח להוציא את הכיף גם ממנו. אנחנו רצינו מצחיק, קליל, זורם. הוא רצה שנשכנע, שנסביר, שנעמיק. אנחנו משחקים ואני אומרת לו בלב: אחי, איך אתה חי עם כל הכובד הזה? תזדכה על המשקולת או שלפחות תעשה בה שימוש ראוי כמו לפתח שרירים אחרים חוץ משריר המוח. מזל שבשלב מסוים אחותי סיימה את חוג הצפרות והצטרפה אלינו וסוף סוף היינו רוב נשי במשחק אז לא ממש ייחסנו חשיבות למר מעייף. אחר כך החלטנו ארבעת הבנות בדרך עדינה לחתוך מהילדון ולהכריז על הפסקת אוכל. קמנו מהשולחן לקנות לנו משהו ואז נזכרנו שיום ראשון היום וכולנו בדיאטה ולכן נדחה את האוכל לפעם אחרת. העיקר שהצלחנו לברוח מהשולחן ההוא. חיפשנו לנו שולחן חדש וכמו מקודם, גם הפעם כל השולחנות היו כבר מלאים ובאמצע משחק.

מצאנו שולחן ריק ופתחנו משחק חדש. אחותי הביאה לנו את המשחק דיקסיט. משחק אסוציאציות חביב שהיינו גרועות בו. ממש. בכל תור כבר הבנו מהר מידי מה הקלף שתיארו.

למשחק הבא - שם - קוד, סוף סוף מצאנו משחק שאנחנו טובות בו. רק חבל שכבר השעה הייתה מאוחרת ובהתאמה גם הכוח וההנאה שלנו ירדו.

העיקר שהצלחתי להעביר ערב שלם בלי משחק של אסטרטגיה אחרת הייתי צריכה לבוא 3 ערבים: ערב ראשון ללמוד את ההוראות. ערב שני לרענן את ההוראות שלמדתי. ערב שלישי לשחק ולהפסיד כי אני עדיין לא זוכרת את ההוראות.