אף פעם לא עשיתי יוגה אווירית

ברוכים הבאים! ברוכים השבים! כמה כיף שהגעתם לבלוג שלי: דברים שיביאו למותי.

את ה-Never הנוכחי יזמה אחותי, ואני מתחילה לחשוד שהיא נהנית לשלוח אותי למקומות שייתכן ולא אשוב מהם. הפעם היא הציעה - לכי ליוגה ערסלים (או בשם האמיתי יוגה אווירית). זה שונה, זה אדיר ואף פעם לא עשית את זה.

חשוב לציין שלפני כמה שנים אחותי התאמנה בסטודיו יוגה ערסלים ומה שאני זוכרת מהתקופה הזו, זה בעיקר שהיא הייתה שולחת לנו תמונות שלה יושבת על ערסל בבגדי יוגה. מה אני אגיד לכם - קנתה אותי! לעולם לא אסרב להזדמנות לנוח על ערסל. חיפשתי מבין חברותיי אחת אמיצה שתרצה להצטרף ולנסות משהו חדש, וחני המהממת שגם לה המילה ערסל קסמה ונתקעה לה חזק בראש, זרמה לבוא איתי לשיעור ניסיון. בגדול לא לי ולא לחני היה מושג לאן אנחנו הולכות וטוב שכך.

חיפשתי בגוגל מקום חביב בתל אביב שאוכל למצוא בו שיעור ראשון במחיר נורמלי והגעתי לסטודיו נעים בתל אביב. נעים מאוד. נכנסתי לאתר שלהם וראיתי תמונות אימה של נשים תלויות הפוכות מהתקרה. מלחיץ ביותר אבל אמרתי לעצמי שהן בטח ברמת מתקדמות מאוד מאוד מאוד ולכן הן הפוכות. אני וחני רק מתחילות, לכן אין ממה לחשוש, נמות ביום אחר, בשיעור הראשון אנחנו רק הולכות לנשום עמוק ולנוח על הערסל. התקשרתי לתאם לנו שיעור ניסיון ולוודא שאכן השיעור מתאים לג׳וניוריות כמונו והמדריכה אישרה לי שכן - שיעור ראשון, אין ממה לפחד, מתאים ביותר למתחילות.

ואז הוא הגיע - יום רביעי הגדול, כיאה לשתי מובטלות נסענו על הבוקר לתל אביב לשיעור הניסיון שלנו.

מובטלות ונהנות

תל אביב יא חביבי תל אביב

כמה התגעגעתי לעיר הזאת! למי שפחות מכיר את קורות חיי המרגשים, אספר שאחרי מספר שנים קסומות כרמת גנית (על גבול תל אביב), ממש כמו פולה בן גוריון, זרמתי עם בעלי ומצאתי את עצמי במשכננו החדש: קיבוץ בדרום השפלה, או כמו שאני אוהבת לקרוא לאזור הזה - נגב (דרומית לגדרה זה נגב לא?). אלוהים יודע איך הגענו לכאן (בעלי נולד וגדל כאן) ואיך הפכתי לחברת קיבוץ (עוד יכתבו ספרים על זה) אבל כל עוד אני פה ברילוקשיין, כל מה שנותר לי זה רק להתגעגע לימים בהם יכולתי להזמין אוכל מכל מקום ובכל שעה הביתה, לחפש שעות חנייה ולהנות מהלחות והזיעה שניגרת לי מתחת לחזייה ומאחורי הברך. אין עלייך תל אביב.

קבעתי עם חני שנפגש בבימה ומשם נלך ברגל לסטודיו. כל הדרך מהבימה לסטודיו היינו ממש ממש זהירות - עם מסיכות על פנים כדי שחלילה לא נדבק בקורונה, הולכות בשביל הולכי רגל כדי שחלילה לא נדרס על ידי קורקינט חשמלי ועושות הפסקות לשתות מים כדי שחלילה לא נמות מהחום. היינו כל כך עסוקות בלהיזהר לא למות בדרך לסטודיו שלגמרי לא עלה בדעתנו ששם זה יקרה, שם אנחנו עלולות למצוא את מותנו, בשיעור יוגה אווירית.

מה לי וליוגה

למקרה שלא ידעתם - אחד הקריטריונים להיכנס להגדרה הנהדרת של סאחית הוא חיבה יתרה לספורט. אני מתה על ספורט! באמת, אני מהאנשים הדוחים האלה שנהנים מזה. שמגדירים ספורט כתחביב. בי״ב כשכל הבנות קיללו וחתכו באמצע ריצת 2,000 אני הייתי כמו פורסט גאמפ מקיפה את כל המושב. וגם היום - תנו לי לזוז, לרוץ, לקפוץ, להרים, להתכופף, להתמתח, לנשום, להזיע, להתאמץ, רק בבקשה עם מזגן דולק ובלי הילדים בסביבה. שימו לב, שזהו גם תירוץ מצויין סתם לברוח מהבית, גם למי שלא חובבת ספורט. רק שימי בגדי אימון ותראי איך בעלך מפרגן לך.

תודי לי אחר כך.

ועדיין עם כל החיבה היתרה שלי לספורט יש כמה ענפי ספורט שמעולם לא אצליח להתחבר אליהם:

1. שחייה - באמת שאני חולת מים, אין לי שום פחד, אני קופצת, אני צוללת, אני שוחה, יש לי זימים, הכל קול. זה יכל להיות הספורט המושלם עבורי, אפילו לקחתי כמה שיעורים עם טלי חברתי האהובה (למחפשים מאמנת שחייה - טלי היא הכתובת). שחייה זה ספורט מהנה, מחטב, בריא והדובדבן שבקצפת - לא מזיעים בו (או לפחות לא מרגישים שמזיעים). אבל לצערי הרב ועם כל האהבה שלי למים, הספורט הזה נמצא כממש לא מתאים לי. מה לעשות שאלוהים חנן אותי בשפע תלתלז׳ וכובע צפוץ ורעמה פשוט לא הולכים טוב ביחד. או גרוע מזה, חפיפה יומיומית, זה פשוט עניין בלתי אפשרי. וכך בלב כבד ועם כל האהבה, נאלצתי לוותר על ההזדמנות להיות בת ים.

2. אופניים - עכשיו בואו תסבירו לי מה כיף בזה? כן, לנסוע באופניים בשבילי הקיבוץ זה נפלא. הרוח המנשבת בשיערי, האוויר הנקי מן השדות, הזיכרונות מהילדות, תחושה מושלמת של חופש שמסתיימת אחרי 5 דקות בשנייה שמגיעים לאסוף את הילדים מהגן. אבל כספורט? באמת? לעומת ה-5 דקות נסיעה לגן, פה מדובר בנסיעה ארוכה של משהו כמו שעה, בין אם זה בחוץ ובין אם זה בסטודיו. אנחנו מדברים על שעה שלמה של כאב. ואז תבואו ותגידו לי לא, בחוץ אפשר לרכוב בטבע, לראות נופים, להנות מהשלווה. כן ואז לעוף קדימה כי הדרך תלולה ואנחנו לא עז בהרים או להידרס כי הדרך סלולה והנהגים לא זהירים. ובסטודיו? עזבו את זה בכלל לא הבנתי. מה העניין שאנשים בעולם הזה מוצאים בספינינג? מה הכיף בלנסוע על אופניים במקום? זה כמו הליכון, מה כיף בלרוץ במקום? כן, אתם ממש צודקים, זה לא כיף! עכשיו מילא הליכון זה משעמם וחסר תכלית ורצים לעבר כלום ושום דבר, ספינינג זה אפילו יותר גרוע - מדוושים, מדוושים, מתאמצים, מזיעים ולא רק שלא מגיעים לשום מקום, הכאבים של הכסא בתחת פשוט לא שווים את זה. אחרי שיעור ספורט אני רוצה לשבת ולנוח. איך אני אמורה לשבת ולנוח אם אני לא יכולה לעשות את הפעולה הפשוטה והנעימה של לשבת? אז כנראה שאת הטריאטלונים נשמור לגלגול הבא…

3. יוגה- יש לי שתי בעיות עם יוגה. הראשונה, תגידו מה שאתם רוצים, יוגה זה ספורט לאנשים גמישים בלבד. עכשיו אני לא עמדתי בתור כשחילקו את הגמישות בעולם, אני הייתי בתור לתלתלז׳. ותמיד המדריכה תגיד את אותם דברים (בקול רך ומלטף): ״אם תתמידי ותתרגלי לאורך זמן את תראי איך הגמישות שלך משתפרת״. איזה שטויות, אני מכירה את הגוף שלי, תרגלתי המון זמן ומה לעשות, אין לי את זה. איש הפח יותר גמיש ממני אז בואו נפסיק עם השקרים האלה. הבעיה השנייה שלי היא שזה לא ספורט. לנשום ולהרים יד באוויר זה לא ספורט. לנשום ולעמוד על רגל אחת זה לא ספורט. לנשום ולהתקפל כמו עובר זה לא ספורט. לנשום זה לא ספורט. זה משעמם, זה מעייף, זה מזכיר לי מדיטציה, זה מעולה לאנשים שממש לא אוהבים ספורט וזה ממש לא בשבילי. אבל יוגה ערסלים, זה נשמע כמו משהו חדש ומרגש - לנשום, להשתעמם, להתייעף אבל עם ערסל שישדרג לי את כל האירוע. אהבתי.

ככה זה נראה בדימיון שלי

סטודיו נעים

נחזור לעניינו… הגענו לסטודיו מבריקות מזיעה ונטולות דאגה. הסטודיו עצמו כשמו הוא - נעים. מצוי בפינת רחוב מה זה ורחוב למה, ממוזג, מאובזר, נקי ומסודר. בכניסה קיבלה אותנו המדריכה שמדדה לנו חום ולקחה מאיתנו הצהרות בריאות. הכל היה רגוע ומזמין. באמת ששום דבר לא הכין אותנו למה שהולך להיות.

לפתע ראינו על אחד הערסלים בחורה צעירה מתעופפת לה הפוכה עם הראש למטה. הכל בסדר נוי, הכל בסדר נוי, היא במתקדמות, את במתחילות. תעופי ביום אחר. כיאה לשיעור ראשון חני ואנוכי התמקמנו בחלק האחורי של הסטודיו, כל אחת ליד ערסל, מחכות ומפנטזות על המלצר שיגיש לנו את הקוקטיילים.

השיעור עצמו התחיל ממש רגוע. נשימות, מתיחות, הרפייה, שעמום אמיתי, ממש כמו שיוגה צריכה להיות. ואז המדריכה אמרה להניח את הידיים על הערסל. לא חשדתי. ידיים על הערסל. להזיז את הערסל לצד אחד, להזיז את הערסל לצד השני, לנשום, לנשוף, לשאוף, להתכופף, להתיישר, חוליה אחרי חוליה, הכל שלו ורגוע. עוד רגע נוי החלק של היוגה יסתיים ואת תזכי לנמנם על הערסל. המדריכה אמרה לנו להתיישב על הערסל, נחמד. הצצתי על חני מאחוריי והיא נראתה כמו ילדונת חביבה על נדנדה בגן שעשועים שאמא שלה קיבלה רגע של נחת מלרדוף אחריה. חייכנו אחת לשנייה. איזה כיף לנו. מכאן והלאה, כל קשר בין מה שקרה שם לבין יוגה הוא מקרי בהחלט.

לא חשדתי

אני אתנדנד על השנדליר

ואז המדריכה אמרה להשען אחורה, לשלוח רגל אחת למעלה, לשלוח רגל שנייה למעלה, ללפף את הרגליים על הערסל ולהתלות הפוכות. מה? לא, לא, לא, עד כאן. אמרתן שנחים פה לא? מה להרים רגל? מה להתלות? לא אמרתן שצריך ביטוח חיים לפני שבאים לפה. יש לי ילדים בבית. מי ידאג להם אחרי מותי? בעודנו מסתכלות אחת על השנייה בפחד ומצטערות על הרגע שבו פתחתי בלוג, כל הבנות בסטודיו טיפסו, התהפכו ונתלו. שיט. לא יכולתי לאכזב את עצמי, את המדריכה ואתכם הקוראים, אז ניסיתי גם אני. רגל לפה, רגל לשם, לעזוב ידיים ושיהיה לי בהצלחה. עצמתי עיניים, חשבתי שאני כבר בעולם הבא ואז פקחתי את עיניי, הבנתי שאני הפוכה וראיתי את חני מאחוריי נשנעת לאחור וחוזרת על המנטרה ״אין מצב, אין מצב״. היה פה רגע ענק של גאווה עצמית. אני, חסרת כל הניסיון, החדשה דנדשה ברמת מתחילים, תלויה בין שמיים לארץ, הפוכה באוויר. איזו הרגשה נפלאה. מהר מאוד הפכה התחושה הנפלאה למוזרה כי הדם עלה לי לראש והפסקתי לחשוב בצלילות. טיפסתי לאט ובזהירות חזרה לקרקע. וכל מה שחשבתי לעצמי היה: I'm on fire!!! וחני? עדיין מאחור מתנדנדת ומלמלת ״אין מצב, אין מצב״. ואז שוב, עמידת מוצא. נשימות. רגל על הערסל, שתי ידיים מקבילות והופ לעמידה באוויר על הערסל המתנדנד. רק היה חסר לי חיות ומופע אש והנה אני בקרקס. מתנדנדת מצד לצד באוויר ומחזיקה את עצמי שוב הפוכה בין שמיים לארץ. איזה כיף פה. היה עוד יותר כיף שהמדריכה הרימה לי ואמרה שזה בא לי בטבעיות ולא האמינה שאני לראשונה פה. די נו תמשיכי…

החיים הם קרקס ואני לוליינית

יתר השיעור כלל עוד מספר פעמים של טיפוס, תלייה, נדנוד וריחוף כשהשיא היה הרגע שחני ואני הכי חיכינו לו - ההרפייה והמתיחות. אחרי שעה שלמה בה הידיים שלנו עבדו קשה ביותר לחיזוק השרירים ולמיגור התופעה הידועה לשמצה הקרויה ״מלח פלפל״ סוף סוף התבקשנו לשים מסיכות, להכנס עמוק לתוך הערסל ורק לנוח. ידיים אחורה. ראש כבד. לעצום עיניים ולהרגע. הצצתי על חני והיה נראה שהיא סוף סוף מצאה מקומה. מכונסת כמו גולם, מנמנמת בערסל, עוד רגע יגמר השיעור והיא תהפוך לפרפר נהדר. מי יודע אולי פתאום היא תפרוש כנפיים ויתחשק לה להתעופף על הערסל (״אין מצב, אין מצב…״).

יש מצב!

לסיכום:

וואו! איזה Never שווה זה היה! לא זוכרת מתי נהניתי ככה!

מחיר- 60 ש״ח (יותר זול, יותר כיף ויותר נקי מג׳ימבורי)

מה צריך- ביטוח חיים, קסדה והכי חשוב: לא לאכול משהו כבד מידי לפני.

מה לקחת בחשבון- כאבי ראש ועייפות אחרי השיעור כי הדם לא רגיל לזרום צפונה.

שורה תחתונה: היה אדיר, היה נפלא, לגמרי הייתי עושה את זה שוב! אפילו הייתי שוקלת ברצינות להירשם לסטודיו אם רק הייתי גרה בתל אביב. לא נורא, גם עמדתי על הראש וגם עברתי לגור בנגב בפוסט אחד. בן גוריון יכול להיות גאה בי.

"היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים."