אף פעם לא יצאתי לבד לבר

או לחילופין: אף פעם לא הייתי במדריד

גם בעת כתיבת שורות אלו- לא. לא הייתי במדריד. אולי חלמתי או הזיתי שזה קרה, אבל לא. לא הייתי שם. מה שכן, זה ממש מוזר כי יש לי תמונות בטלפון שמראות שכן הייתי שם, לפני חודש עם אחותי וגם כמה פריטים חדשים בארון שקניתי לילדים, אבל אני? אני ממש לא זוכרת שזה קרה.

אז התחלתי לדפדף בתמונות בטלפון ואז זה היכה בי כמו ברק - נוי, סתמי כבר. את היית במדריד. היה מושלם. לחזור לסבב מחלות של הילדים קצת פחות מושלם, אבל היי… היית במדריד! ועכשיו מכסת התלונות שלך לשנת 2019 הסתיימה, מזל ש-2020 בפתח והמכסה שלי עומדת להתחדש.

איך קרה שטסתי פתאום למדריד?

אהה זה קל… הודות לבעלי הנסיך ולהורים הקסומים שלי מצאתי את עצמי בדרך לנמל התעופה לסופ״ש התאווררות. אחותי (שאני שנייה לא פותחת עליה עיניים הכלבה) נסעה לה לחילופי סטודנטים בדנמרק. מכירים ׳אכול כפי יכולתך׳ במסעדות? אז ככה אחותי עם טיסות ברחבי אירופה. הגאונה הזאת הבינה שלטוס בתוך אירופה עולה בערך כמו מונית ספיישל בארץ והחליטה לנצל את הזמן שהיא שם כדי לראות כמה שיותר מקומות על הגלובוס. רגע לפני שהיא חזרה לארץ היא רצתה עוד סיבוב אחד קטן והציעה לי להצטרף.

אני? לטוס? עכשיו? איך? יש לי תינוק פיצפון בבית, אני מניקה, הילדים צריכים אותי, בעלי צריך אותי, הבית יקרוס בלעדיי! אז בלי לחשוב יותר מידי אוטומטית אמרתי כן, בטח שאצטרף. טוב זה לא בדיוק מה שקרה, יותר נכון זה שאני אמרתי שהבית יקרוס בלעדיי ובעלי אמר לי הכל בסדר, יאללה סעי כבר. אז השארתי אותו עם שני פעוטות, כוח עזר בדמות סבא וסבתא וטסתי.

להיות לבד:

בגדול התחושה לאחרונה היא שאף פעם לא הייתי לבד. טפו טפו כן… ברת מזל אני יודעת. אבל מה לעשות ברגע שיש לך ילדים קטנים אין רגע אחד של לבד. ומה היה לפני שהם נולדו? אלוהים יודע, את הזיכרון שלי השארתי בחדר לידה. נכון, כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות, אני עוד אתגעגע לאין רגע אחד לבד הזה כשהם יתחילו להתעלם מקיומי (ואין ספק שהם יתעלמו ממני אמא פאדיחות), אבל לבינתיים בשנתיים וחצי האחרונות די שכחתי מה זה להיות לבד. שלא לדבר על לטוס לבד.

והופ זה קרה - הגעתי לשדה

וואו! העיניים שלי נצצו מרוב התרגשות! אני? פה? לבד? זה לא אמיתי! שמעו, נתב״ג לבד זה מרתק. החלטתי לוותר לרגע על הטלפון בשביל להפוך להיות זבוב על הקיר - עמדתי בתור והקשבתי לשיחות של אחרים, בחנתי את האנשים מסביבי, מה ההרכב המשפחתי שלהם, מאיפה הם, לאן הם טסים, מה הם לובשים, מה הם אוכלים, איזו מזוודה יש להם, איזה ריחות יש להם ותהיתי עם עצמי מה הם בטח חושבים עליי (אמא, למה האישה הזאת בוהה בנו שתפסיק כבר).

יאללה עולה לטיסה

איזה שווה זה לטוס לבד, כל כך הרבה זמן פנוי לחשוב על דברים לא חשובים. הנה מקבץ:

1. טרולי זה החיים! אני רוצה לנצח לטוס עם טרולי. גם אם אני טסה עם הילדים- להכניס אותם לטרולי ולנסוע. חלום שלי להיות מהנשים המינימליסטיות האלה שחיות על טרולי. כמה קל ונוח זה! זה לא הגיוני אבל איכשהו אנחנו תמיד אורזים הרבה יותר ממה שאני צריכים- למקרה ש…

כי למי מכן לא קרה שהיא עמדה מול המראה ב-H&M וחשבה לעצמה יו אני חייבת לעשות גבות, מזל שארזתי את הפינצטה. או- איזה יופי, השמש יצאה, טוב שארזתי Havaianas באמצע דצמבר באירופה. זוהי קריאה נרגשת לטסים לחו״ל: די לאריזות המיותרות! אמרה וארזה לעצמה 3 סטים של חותלות שלא יהיה לה קר בקרסול (ויוה לה אייטיז!)

2. בגזרת הסרטים ראיתי את מלך האריות בגרסתו המונפשת. אם הייתי מתחתנת ב-2019 אין ספק ששיר הכניסה לחופה שלי היה Can you feel the love בביצוע המלכה ביונסה. ועכשיו קריאה נרגשת לזוגות שמתחתנים השנה: לא יקרה כלום אם סוף סוף תהיה חתונה אחת השנה שבה לא נשמע את ״אם תבואי אלי״ של עידן רייכל.

3. איזה שווה זה יכול היה להיות אם חברות התעופה היו מגישות אוכל בטיסה בהתאם ליעד. טסה למדריד? קבלי טאפס. בריסל? קבלי וואפל בלגי. יפן? סושי. צרפת? בריושים ומקרונים. בעצם עזבו. רעיון גרוע, ככה אף אחד לא יבוא לישראל.

4. למה פותחים את התריסים בהמראה ובנחיתה? להשוויץ דרך החלון למי שנשאר בארץ? הרי לכולם יש היום סטורי והרבה יותר קל להשוויץ שם… (*האמת שבדקתי כדי להעשיר לכם ולעצמי את הידע: פותחים את התריסים כדי שבמקרה חירום תהיה תאורה במטוס והנוסעים לא יהיו עסוקים בלפתוח אותם. תראו איזה יופי איך הצלחתי להחכים ולהפחיד אתכם בו זמנית).

5. איך מתאים לי להיות דיילת. חוץ מהגובה והטיפוח זה הכי אני! מתאים לי בול! חיה על מזוודה, כל יומיים יעד מדליק אחר, מגלה מקומות חדשים, תרבויות, אנשים, מאכלים, רואה עולם! הבעיה היא שזה בטח ימאס לי כבר אחרי הטיסה הראשונה וחוץ מזה גם ראיתי יותר מידי סרטי טיסות ואיכשהו גם באלו עם הסוף הטוב, הדיילת אף פעם לא שורדת את התסריט.

6. אבל למה להתפשר על דיילת כשאני יכולה להיות טייסת? קודם כל הכובע ישב עליי בול. חוץ מזה. ממממ אין לי חוץ מזה. בגלגול הבא אולי. בנוכחי הכי הרבה שאני יכולה זה לקפל ולהטיס מטוס נייר. שיט הוא התרסק. טוב אז כביסה. מה חדש...

7. מה כבר נוחתים? וואי איזו טיסה קצרה! 5 שעות שאיש לא היה צריך אותי? איזה כיף! זה עבר מהר מידי. טוב נדליק מהר את הטלפון לראות אם אולי מישהו בכל זאת צריך אותי.

או מיי גוד! אני במדריד!!!

הגעתי למלון בשעה 20:00. אחרי שאכלתי לנהג מונית שלי את הראש במשך כל החצי שעה נסיעה, הבנתי ממנו שמדריד היא לגמרי עיר ללא הפסקה! בכל שעה ביום שתצאי תראי אנשים ברחובות. מגניב חשבתי לעצמי, השעה 20:00, אחותי נוחתת ב-2:00 בלילה, יש לי ערב שלם לבלות עם עצמי!

אבל לאן אלך? החנויות נסגרות ב-21:00, אין סיכוי שאגיע אליהן בזמן. טוב, never אמרנו? Never it is! הגיע הזמן לנסות משהו חדש, משהו שלא עשיתי הרבה זמן- לשבת בבר ולשתות יין. עם מי? עם עצמי כמובן. אם אין אני לי מי לי. יצאתי לרחוב וחיפשתי לי בר. בחוץ מלא מלא אנשים. הייתי חייבת ללכת ולזכור טוב טוב את הדרך כי עם היכולת התמצאות שלי אני עוד עלולה להגיע בטעות לברצלונה. עברתי בין הברים והסתכלתי בחלונות- זה חשוך מידי. זה צפוף מידי. זה הברמן לבד, אין מצב שאני נכנסת. חייבת מקום מואר מלא באנשים כדי שארגיש בנוח. המשכתי ללכת ואז הוא נגלה לפניי: הבר שלי! איך ידעתי שהוא שלי? מיקום מרכזי, מואר, המון אנשים וכסא אחד פנוי על החלון- מחכה רק לי.

נכנסתי, הזמנתי כוס יין והתיישבתי. הסתכלתי מסביב. הבר עמוס עד אפס מקום. מה אני עושה פה? ועוד לבד… מלא צעירים, מלא זוגות , מלא מלצרים ויותר מידי מוטק׳אים! אוקיי, נראה שמצאתי את המקום בשבילי. ולמי שלא מכיר את הז׳רגון - מוטק׳אים = סבים וסבתות, בני הגיל השלישי, מבוגרים, זקנים, אהובי ליבי. כמה שהרגשתי בנוח לשבת בבר הזה. וזה קטע, כי בדרך חזרה כשהתסכלתי מסביב על מסעדות, ברים וגם ברחוב - בכל מקום ראיתי מוטק׳אים! הם יודעים לחיות הספרדים האלה. לא כמו בארץ שהמקום היחיד שתראה מבוגרים בבר זה הטמפל בר בסינמה סיטי. כאן הם יוצאים, מתערבבים, ולרגע לא נראה שהגיל משנה להם. בעיניי זה קסום! ככה זה צריך להיות - מי שרוצה לצאת לשתות שישתה, מי שרוצה לצאת לרקוד שירקוד, מה זה משנה בני כמה אנחנו? אני בת 32 וכל מה שאני רוצה זה לשבת בבית עם התה והלימון והספרים הישנים וככה זה היה גם כשהייתי בשנות העשרים שלי. מי יודע, אולי כשאהפוך להיות סבתא אז יתחשק לי לצאת. בכל מקרה, ברגע שראיתי את כל חבריי המוטק׳אים בבר כל החששות שלי נעלמו. סוף סוף הרגשתי בנוח.

כל הנסיעה ולנצח אקרא לו: ״הבר שלי״

מה עושים בבר לבד?

להתחיל לדבר עם אנשים אני ממש לא מתכוונת… מבחינתי מדובר בחוויה אנתרופולוגית ואני כאן כדי להגיד ניסיתי, עשיתי וביי. היה איזה הבזק שנייה שחשבתי אולי לנסות לפתח שיחה עם אנשים אבל השעה הייתה 00:00, אני עוד רגע הופכת לדלעת, אני אחרי טיסה, שתיתי יין והספרדית שלי מבוססת על מונולוגים מ׳קטנטנות׳, כמה נזק עוד אפשר לגרום לפנים של ישראל בעולם?

אז הוצאתי פנקס ועט ונראיתי אפילו עוד יותר מוזרה ממה שכבר הייתי. יושבת בפינה על החלון עם היין, מסתכלת על האנשים וכותבת. מה כותבת? כלום, מה שאני רואה. זוגות חולפים על פניי בחלון, מוכר פרחים מסתכל עליי ומחייך (בזכותי הוא גם נכנס אבל ראה שאני סולו אז הציע את הפרחים שלו לזוגות לידי), בוחנת את הגברים הספרדים וחושבת שהם מאוד מזכירים את הגברים הישראלים במראה וזאת לא מחמאה ולמה לא טסתי לאיטליה. חולמת שמישהו שאני מכירה יעבור בחוץ, יקלוט אותי, יצלם וישלח לי ובעיקר בעיקר…. משתעממת! איזה שעמום זה לצאת לבד! לשתות יין לבד! מצד שני, בפעם ביובל כשאני יוצאת עם אנשים ושותה אני עושה כאלה פאדיחות שאולי טוב שאהיה פה לבד. אני מתערבת שאחותי קבעה את הטיסה שלה לשעה מאוחרת רק שלא תצטרך להיראות איתי בציבור. משעמם לי. טוב אכנס לפייסבוק. היי פייסבוק. אמצע הלילה בישראל, איש לא מחפש אותי. ואז: הודעה באינבוקס! בחור אמריקאי שהיה איתי במחנה קיץ לפני עשור שלח לי סרטון ושאל אותי ״Is that you?״

ואני מבוסמת קלות ובפרץ נוסטלגיה שאולי אזכה לראות עכשיו סרטון חמוד שלי מהמחנה קיץ, מבלי לחשוב פעמיים פתחתי את הסרטון. ואז העולם עצר מלכת. הטלפון שלי איבד את זה, מלא הודעות, מהבהבות- סכנה! סכנה! וירוס בטלפון! סכנה! סכנה! סכנה! יו איזה סתומה יצאתי, כמה נאיבית, כמה משועממת! מה נראה לך? שמישהו מלפני עשור ישלח לך סרטון שאת מופיעה בו?

הרי ברור שזה וירוס! ואת הרגע פתחת אותו!!! אמצע הלילה בישראל, מלאת פאניקה התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו שהוא התחתן עם נעל. כמובן שהוא נזף בי, הרגיע אותי, אמר לי למחוק את כל האפליקציות שלי בטלפון והנחה אותי להוריד אפליקציה של אנטי וירוס. אני עשיתי מה שכל בחורה במצבי הייתה עושה האשמתי את היין. מהר מהר העלתי תמונה משוויצה לסטורי, חזרתי לחדר ונשבעתי שלעולם לא אספר לאיש על כמה סתומה יצאתי עם הוירוס בבר במדריד. ואז כתבתי על זה פוסט. אופס.

לסיכום החוויה מהבר במדריד:

מה העוקבים שלי בסטורי חשבו עליי: ״יו איזה מגניבה! אני עפה עליה! תראו אותה, אמא שטסה לבד ויוצאת בערב...״.

מה בעלי חשב עליי: ״פעם אחרונה שאני נותן לה להסתובב לבד, לא מאמין שמימנתי את זה״.

מה אמא שלי חשבה עליי: ״שתחזור מהר הביתה, מה היא מסתובבת לבד בחוץ״.

אני: ״יופי סיימתי עם השטות הזאת, יש לי פוסט חדש לבלוג :)״.

חופשי זה לגמרי לבד!