אף פעם לא נסעתי על קורקינט שיתופי

איך הכל התחיל?

לפני כמה ימים, כיאה לאמא בורגנית וחובבת נוחות, נסעתי לפגישה עם האוטו. כשחזרתי הביתה החנתי את האוטו ברחוב, פתחתי את הדלת ולא ממש הצלחתי לצאת. עכשיו שתבינו אני הרבה יותר קטנה בימים אלו, שלא כמו בתקופת ההריון שהייתי הר וכדי לצאת הייתי צריכה לפתוח את הבגאז׳, עכשיו אין שום סיבה שלא אצליח לצאת מהאוטו. אז מה הייתה הבעיה? קורקינט חשמלי שיתופי חסם לי את המעבר.

ואז זה הכה בי, כמו אות משמיים: נוי- הגיע הזמן לנסוע על קורקינט שיתופי.

מה זה לעזאזל קורקינט שיתופי?

אהה זה קל, מדובר בקורקינט שזרוק באמצע הרחוב שהדושבג שנסע לפניי החליט שזה לגיטימי לשים אותו פה ועכשיו אני לא יכולה לעבור. אל תגידו לי שלא ראיתם… אני לא יודעת מה קורה בשאר חלקי הארץ, אבל פה בבועה של רמת גן- גבעתיים- תל אביב, הם הפכו להיות כבר לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. הרעיון נחמד, קורקינטים חשמליים מפוזרים בעמדות שונות ברחבי העיר וכל אחד (*מעל גיל 16) יכול להשכיר ולנסוע בקורקינט לפי שעה. פתרון מעולה למי שרוצה להתנייד במהירות בעיר ולא ממש אוהב את החיים שלו.

אני אוהבת את החיים שלי

למי שלא זוכר את הפוסט הראשון שלי פה- סאחית, פחדנית, לא חובבת סיכונים מיותרים. לפי סיפורי האימה ששמעתי על הקורקינטים, זה לא משנה אם אתה נוסע עליהם או סתם חולף על ידם, מתישהו זה יסתיים בפציעה. עכשיו דמיינו אותי, המגושמת, עולה על אחד כזה.

פחחח, אין סיכוי שזה יקרה! אבל רגע, אמרנו שמנסים דברים חדשים אז יאללה, תני הזדמנות.

חשבתי מהו היעד הכי טוב להגיע אליו עם הקורקינט החשמלי?

איך לא - בי״ח איכילוב (תור לטיפול אוסטאופתיה, תשאלו את גוגל מה זה…). רק 10 דק׳ נסיעה מהבית שלי ואם כבר משהו יקרה לי ואפצע בדרך, לא נורא גם ככה כיוונתי להגיע לבית החולים.

אז מאיפה מתחילים?

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני חייבת להשיג קסדה. שאלתי חברות, וטלי ישר כתבה לי:

לי יש, היא לא בשימוש, מוזמנת לבוא לקחת. מהר הלכתי לבית שלה ולקחתי את הקסדה. מסתבר שגם בקורקינט שלה היא לא תעשה שימוש בזמן הקרוב כי היא בהריון (תזהרו זה ממש מידבק), אז היא הציעה לי לקחת את הקורקינט שלה לנסיעה מחר. העדפתי שלא, כי איפה אני אתקע אותו כשאגיע לבית החולים. מה שכן, שמחתי לקחת אותו לנסיעת מבחן. לא היה לי באמת זמן להתחיל עכשיו לעשות סיבובים איתו בשכונה אז נסעתי איתו הביתה (נסיעה של דקה). הבית שלי נמצא במעלה הרחוב וכשהתחלתי לנסוע לא ממש הבנתי איך מתפעלים אותו אז דחפתי עם הרגל וכל רגע עצרתי. מזל שהשעה הייתה מאוחרת וכך נמנע מדיירי הרחוב המופע המביך שלי מנסה לנסוע על הקורקינט. כשהגעתי הביתה הורדתי 2 אפליקציות של נסיעות שיתופיות והאפליקצייה של lime זכתה להשתתף בניסוי שלי כי היא הרגישה לי יותר נגישה ונוחה. הלכתי לישון שמחה ומאושרת על כך שמחר מגיע היום הגדול -מחר אני עומדת למות.

הנסיעה:

בבוקר קמתי נרגשת. שעה לפני התור שלי כבר יצאתי מהבית (כאמור מרחק נסיעה של 10 דק׳ ברכב, אבל מי יודע מה בדרך עלול להשתבש). בדרך כלל הקורקינטים ממלאים את האזור, כמו פטריות אחרי הגשם, בטח ברחוב בו אני גרה, בו יש תחרות מה יש יותר- קורקינטים זרוקים או קקי של כלבים. אבל כמובן שביום שאני רוצה לנסוע בעצמי, אין שום קורקינט באופק. לא ברחוב, לא בשכונה, לא באזור. הלכתי ברגל כמה רחובות לקורקינט הקרוב שסומן על המפה של האפליקציה, הגעתי והקורקינט לא היה שם. בסוף מצאתי אותו - עזוּב, ירוק, חוסם את המעבר ובעוד מספר דקות יביא למותי. סרקתי את הברקוד, הכנסתי פרטי אשראי, חזרתי כמה פעמים על תפילת הדרך ועליתי לנסיעה.

כמובן שלפני הנסיעה קראתי היטב את הוראות האפליקציה וחוקי התעבורה שאומרים: עלייך לנסוע עם הקורקינט על הכביש. אז ירדתי לכביש… איזו טעות. עכשיו אני לא יודעת אם הייתם באזור הבורסה לאחרונה אבל הכבישים שם זה מהמורות על גבי מהמורות. נסעתי בשוליים והתפללתי לבורא עולם שלא יעיפו אותי. למזלי הכביש היה יחסית ריק. בצומת הבאה, אחרי 100 מטרים מישהו צפר לי. באותו רגע אמרתי תודה, היה נחמד, אבל אני עולה על המדרכה. בשיקול אם להדרס על ידי רכב נוסע במהירות 50-60 קמ״ש, או לדרוס הולך רגל כשאני נוסעת במהירות של 20 קמ״ש אני בוחרת בלדרוס. חוץ מזה עם המהירות שנסעתי בה ראיתי סבא על קלנועית שהצליח לעקוף אותי. נסעתי על המדרכה וכבר התחלתי להריץ בראש שלי איזה סיפור קורע לב אני מספרת לשוטר שיעצור אותו ויוותר לי על הדוח כי אני ממש ממהרת לאיכילוב כי נשברה לי הציפורן כשנסעתי בקורקינט. לצערי גם הנסיעה על המדרכה לא הייתה משהו - נזהרת על עצמי, נזהרת לא לדרוס, אבנים משתלבות לאורך כל הדרך והגוף, יו כמה מתח בגוף…

ואז הגעתי לשאול המלך.

איזה כיף סוף סוף אני עולה על שביל אופניים, זהו המקום שלי! פה לא אדרס, לא אדרוס ולא אקבל דוח. הנסיעה תהיה חלקה ונעימה, סוף סוף אהנה מהדרך. אז זהו, שלא. מכירים את זה שאתם נוסעים באוטו במושב האחורי בדרך עפר? התחושה הנפלאה הזאת שמישהו שם אתכם בבלנדר ולחץ הפעל? אז זוהי התחושה בשביל האופניים. עיריית תל אביב היקרה, כבר עשיתם שביל מסודר לרוכבי אופניים, לא תסללו אותו כמו שצריך? מתי כבר אהנה מהנסיעה הזאת? בויצמן פניתי לכיוון איכילוב ושם הדרך בכלל הפכה למסלול מכשולים. כמה אנשים, כמה בלאגן, כמה שהרחוב הזה עמוס! גם בית משפט, גם בית חולים, פוטנציאל הדריסה כל כך גדול! איזה מסכנים היוצאים מהבית חולים, חשבו שהחלימו והנה באה נוי על קורקינט לאשפז אותם שוב… אז חצי מהזמן עצרתי, ירדתי, הלכתי, קיבלתי מכות ברגליים ואחרי כמה מטרים אמרתי תודה לאל שזה נגמר והגעתי ליעד. כשנכסתי השומר בכניסה לבית חולים אפילו לא עצר לבדוק אותי, כנראה ראה כמה מצבי קשה. מזל שבאוסטאופתיה עובדים על ריפוי שרירים ועצמות כי זה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע… תודה רבה את הדרך חזרה הביתה כבר אעשה באוטובוס.

לסיכום:

מרחק: 1.6 קילומטר.

זמן נסיעה: 15 דקות.

זמן נסיעה עם חיפוש הקורקינט: 30 דקות.

מחיר: 13 ש״ח.

אם נשווה- נסיעה באוטובוס עולה 5.90, לוקחת אותו זמן (בתנאי שלא פספסתם אותו ואין פקקים), אפשר לשים אזניות (בקורקינט עדיף להשאר מרוכזים ודרוכים), אפשר לעצום עיניים (בתנאי שיש לכם מקום לשבת) והכי כיף - אם הוא מאוד עמוס, יש לכם הזדמנות פז להתחכך באנשים זרים וגם- להנות מריחות של קלמטינה, זיעה, חנק אבל בעיקר להגיע ליעד בשלום. אבל בכללי אם אני כבר צריכה לבחור- אז תנו לי להשאר בבית. הכי בטוח!

תודה רבה לך קורקינט חשמלי, זה היה דייט ממש נחמד אבל אני חושבת שזה לא יעבוד בינינו ושניפרד כידידים. שתבין… זה לא אתה, זאת אני. אתה כזה חי, משוחרר ואוהב אתגרים ואני, אני אוהבת להשאר בחיים.

:) הנה אני, זוכרים את הפוסט הקודם על הדיאטה