?למה בלוג? למה עכשיו ?Never למה

שאלה טובה. כמה אירועים, מפגשים, אנשים וסיבות הביאו אותי לפה.

נתחיל מזה שאני לא מתחרטת על כל החרא הזה שלא עשיתי. כנראה שיש סיבה כמו לכל דבר בחיים. לא עניין אותי, לא הדליק אותי, סביבת האנשים שהייתי או לא הייתי איתם בתקופות זמן שונות, הערכים והאמונות שהבאתי מהבית (יש שיאמרו נזירה אני זורמת עם האמירה הזו), הבחירה בסאחית כדרך חיים, בגלל כל אלו זה לא קרה. בכל מקרה כמו שכבר כתבתי - אני לא הולכת להשתגע. אתם לא הולכים לקרוא פה על דברים משוגעים, אלא רק על דברים שאני לא הייתי עושה כי זאת אני.

אז למה Never?

כי זו אחלה מסגרת. כי לקחת את התבנית הזו ולהגיד לא עשיתי אבל עכשיו אני מחוייבת לעשות את זה כי אני הולכת לכתוב על זה, הרבה יותר מעניינת מאשר לבוא ולהזמין אתכם לקרוא את "הבלוג של נוי". הלכתי לישון מרוב שעמום.

למה בלוג?

כי כבר מלא זמן שאני רוצה לפתוח אחד! והאמת שעד עכשיו לא ממש היה לי רעיון למה ורק לאחרונה זה התגלגל לי בראש. וגם כי אני ממש ממש נהנית מלכתוב ומלא אנשים אמרו לי לעשות את זה ושאם אי פעם אפתח הם יקראו (ואני כזאת מושפעת מדברים שאנשים אומרים לי).

טוב נו זה שקר. לא מלא, אולי רק שתי חברות אבל הן אהובות וחשובות בשביל שאטרח למענן. 3>

בכל מקרה- כאמור, אני נהנית מלשפוך לפה את כל מה שעובר לי בראש ועוד יותר נהנית מפידבקים של אנשים על הדברים שאני כותבת. אז טה דם- פתחתי בלוג!

למה עכשיו?

איך אומרים טונה וסרנגה? "למה לא עכשיו?".

תקראו לזה משבר גיל כמעט 32, תקראו לזה תכנית מנטורים של ארגון הבוגרים של המרכז הבינתחומי שעשיתי ואחד היעדים שהצבתי לעצמי מול המנטורית שלי היה לפתוח בלוג והרגשתי חובה לעצמי לעשות את זה לפני שהתכנית נגמרת.

תקראו לזה מפגש עם החברות המהממות שלי במהלכו נכנסנו לשיחת בנות וגיליתי כמה לא עשיתי כלום. תקראו לזה מפגש אקראי עם בלוגרית על חלל שהתייעצתי איתה והיא אמרה לי בסוף השיחה "נו תפתתחי, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מקסימום לא יקראו".

תקראו לזה העבודה שלי באתרים מוטק'ה וכמוני- עבודה בה יש המון דברים חיוביים והמון עשייה מדהימה אבל גם הרבה מאוד שיח על כאב, החמצה, חרטות, חולי ומוות כי וואלה אלה החיים וגם כי המשרדים שלנו נמצאים בתוך בי"ח תל השומר והשיחות מסדרון הן על איזה מחלה היה לו ואיזה גידול יש לזאת (השם ישמור השיחות האלה קורות מלא. *תזכורת לעצמי- להוציא רשימת נושאי שיחה אחרים לארוחות צהריים). ועם כל הרע הזה יש לי 2 אפשרויות- הראשונה: לשקוע בזה, להיות עצובה, להתחיל לאבחן את עצמי, להתמסכן, להיזהר, להכנס לכדור שלג של מחשבות על זה שאני ואתם וכולם בעצם הולכים לחלות או למות ולהכניס עוד סעיף של דאגה לא הגיונית לרשימת המשימות שלנו.

או - לקחת את המחשבות האלה לכיוון אחר:

אוקיי, יש אופציה כזו שכולנו נחלה או נמות עוד המון זמן או ממש ממש בקרוב אז רגע, אז מה את עושה עכשיו אחרת? איך את עושה עכשיו לעצמך טוב? ניקח את זה צעד קדימה- מה את מתכוונת להשאיר אחריך? ואיך את מביאה את עצמך למצב שבו את מרוצה ומסופקת ממה שאת עושה לאורך זמן?

אז הנה אני עונה לעצמי על כל השאלות האלה במשפט אחד: פתחתי בלוג, עכשיו. קוראים לו Never, עושה לי טוב לחשוב עליו, לתכנן בראש מה יהיה בו, לכתוב אותו ויותר מכל לשמוע את הדעה שלכם עליו.

(יו אמאל'ה, החלק האחרון היה הטקסט הכי כבד ביקום! מבטיחה שמכאן והלאה אנחנו בדרך המלך לבלוג קליל מלא בפאן!).

ואם עדיין לא הבנתם למה אני כאן, אני לא רוצה להיות חברה שלכם. סתם נו, דברו איתי, תשאלו, תכתבו לי, אני ממש טובה בלחפור, בטח על דברים שאני מבינה בהם ממש טוב כמו עצמי. ויותר מזה- יום יבוא והפנינים שלי יגיעו לתפוצה כה רחבה שאתם תהיו כל כך גאים להגיד שאתם הראשונים שכתבו לי ושאשכרה עניתי לכם.

וגם אם הוא לא יבוא, עצם זה שאני פה וכותבת למישהו עושה לי טוב על הנשמה. ניצחון קטן לי.

בפעם הבאה נשים כמה כללים למשחק הזה ואז יהיה אפשר אולי כבר להתחיל לשחק.

נתראה!

אחד שכבר לעולם לא יזכה לכתוב בלוג